פרק יב

נשוכת הנחש

במשנה בחולין (נח:)

אחוזת הדם והמעושנת והמצוננת ושאכלה הרדופני ושאכלה צואת תרנגולים או ששתת מים הרעים כשרה אכלה סם המות או שהכישה נחש מותרת משום טרפה ואסורה משום סכנת נפשות

הגמרא (שם) מסבירה שסם המוות המדובר הוא דווקא כזה המסוכן לאדם, אך אם אכלה סם המוות המסוכן רק לבהמה מותרת.

עוד מובא שם (נט.) מעשה בצבי שנשחט והובא לבית ריש גלותא, והיו רגליו חתוכות. בכדי לבדוק האם נחש הכישו ציווה שמואל לצלותו בתנור, ואכן הבשר נתחתך בצליה, מה שהעיד על כך שיש בו ארס.

פירות מנוקרים

במשנה (תרומות ח ו) נאמר

נקורי תאנים וענבים וקשואין והדלועין והאבטיחים והמלפפונות אפילו הם ככר, אחד גדול ואחד קטן, אחד תלוש ואחד מחובר- כל שיש בו ליחה אסור

כלומר, פירות לחים שנמצאו מנוקרים, חוששים שנחש ניקר אותם והטיל בהם ארס ואין לאוכלם.

הר"ש מסביר שבדבר לח חוששים שהארס התערב בכולו, אך בדבר יבש יש לחתוך את מקום הניקור בלבד.

עוד בעניין זה נשנה בתוספתא (תרומות ז יז)-

ראה צפור מנקר בתאנה ועכבר מנקר באבטיח שניהן אסורין שאני אומר שמא נקורין [היו]

כלומר, למרות שניתן היה לתלות שהציפור היא שניקרה את הפרי, עדיין חוששים שכבר היה שם נקב שנחש עשאו.

הגמרא בחולין (ט:) עומדת על כך שזוהי חומרה מיוחדת, שכן במקרה דומה, בו זאב חטף בני מעיים של בהמה שחוטה והחזירם נקובות, תולים שהוא נקבם ולא היו נקובים מתחילה ולכן אין הבהמה טריפה, ואילו כאן, מתוך הכלל "חמירא סכנתא מאיסורא", חוששים שהיה הפרי נקוב מתחילה ואין תולים שהציפור נקבתו.

אמנם, לגבי החור שקיים בתאנים ובענבים מתלישת העוקץ מהפרי, מובא בגמרא (ע"ז ל:) בשם שמואל שאין לחשוש בו משום ניקור נחש. הלכה זו מסתמכת^[193] על דברי ר' אליעזר-

רבי אליעזר אומר אוכל אדם ענבים ותאנים בלילה ואינו חושש משום שנאמר "שומר פתאים ה'"

בירושלמי (שם ריש הל' ג) מובא בשם ר' יוחנן, שתאנים וענבים נקורים אין לשהותם אך אם עבר ושיהן וצמקו- מותרים. הפני משה מסביר שטעם הדבר שניכר אם צמקו מאיליהן או מחמת הארס.

הרמב"ם פוסק ככל הנ"ל. הטור (יו"ד קטז) אף הוא פוסק דברים אלה להלכה, ומוסיף כדברי הגמרא בחולין, שיש להחמיר בספק סכנה יותר מאשר בספק איסור. כך כותב גם הרמ"א (שם ב).

דין משקים מגולים בזמן הזה

התוספות (לה.), דנים באיסור גבינת עכו"ם ופוסקים כדעה לפיה גבינות עכו"ם נאסרו משום ארס נחש שבחלב שגילה העכו"ם. אגב כך מסבירים התוספות שכיום אין טעם זה קיים, כיוון שאין נחשים בינינו. התוספות מוסיפים ומסבירים, שאיסור גילוי אינו כאיסורים אחרים שצריך שימנו חכמים מחדש ויחליטו להתירם, כיוון שמראש לא גזרו אלא במקום בו שכיחים נחשים.

הטור, (יו"ד קטז) לאחר שהוא מפרט את הלכות משקים שנתגלו, פוסק את דברי התוספות כהסבר מדוע נהגו להקל בזה בזמנו.

השו"ע (יו"ד קטז א) פוסק כדברי התוספות, ולכן אינו מפרט את דיני משקים שנתגלו. אמנם, הפתחי תשובה (שם), מביא בשם השל"ה ששומר נפשו ירחק משתיית משקים מגולים גם בזמן הזה.

זהירות בדברים נוספים

בירושלמי (שם) נאמר:

אמר רבי אמי צריכין למיחוש למה דבְּרִיָיתא חששין- אסור דלא מיתן בר נש פריטין גו פומא ותבשילא תותי ערסא פיתא תחות שיחיא מיצע סכינא גו פוגלא סכינא גו אתרוגא אמר רבי יוסי בי רבי בון כל זיעא דנפקא מבר נש סם מות הוא חוץ מזיעת הפנים

פירוש הדברים- ישנם דברים שבני אדם אומרים שהם מסוכנים, ורבי אמי אומר שזו סיבה מספיק טובה כדי שהם יהיו אסורים גם פורמלית. כמה דוגמאות מובאות- שלא לתת מטבעות בפה, תבשיל מתחת למיטה, פת מתחת לבית השחי, ושלא לנעוץ סכין בתוך צנון או אתרוג.

הראשונים נחלקו בטעם איסורים אלה-

הרמב"ם גורס "פיסתא תחות שיחיא", כלומר, אסור לתת את פס היד (=כף היד) תחת השחי והטעם שמא נגע במצורע ועתה ידביק את עצמו. הראב"ד והר"ן (ע"ז י: בדפי הרי"ף) מפרשים שהכוונה לפת לחם שאין לתיתה בבית השחי משום הזוהמא ששם.

לגבי נתינת תבשיל תחת המיטה מפרשים הראב"ד והר"ן שהטעם משום רוח רעה, אך הרמב"ם מפרש שהטעם הוא כדי שלא יפול לתוכו דבר.

לגבי תחיבת סכין בצנון וכדומה מפרש הרמב"ם הטעם שלא ישב או יפול עליהם אדם וינזק. לעומתו הראב"ד מפרש שהטעם הוא משום ביזוי אוכלים ולא משום סכנה כלל.

השו"ע (יו"ד קטז ה) פוסק לגבי נתינה תחת בית השחי כשני הפירושים, ועוד מביא איסור נתינת תבשיל תחת המיטה על פי טעם הראב"ד ונתינת סכין בצנון לפי טעם הרמב"ם.

זהירות מעובד כוכבים

לעניין עכו"ם נאמר במשנה (ע"ז כב.):

...ולא יתייחד אדם עמהן מפני שחשודין על שפיכות דמים

בגמרא (כה:) מובאת ברייתא בעניין-

ישראל שנזדמן לו עובד כוכבים בדרך טופלו לימינו.

ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר בסייף טופלו לימינו במקל טופלו לשמאלו.

היו עולין במעלה או יורדין בירידה לא יהא ישראל למטה ועובד כוכבים למעלה אלא ישראל למעלה ועובד כוכבים למטה. ואל ישוח לפניו שמא ירוץ את גולגלתו.

שאלו להיכן הולך ירחיב לו את הדרך כדרך שעשה יעקב אבינו לעשו הרשע [דכתיב] "עד אשר אבא אל אדוני שעירה" וכתיב "ויעקב נסע סכותה"

רש"י מסביר שמדובר במקרה בו הגוי הולך בצד ישראל. לדעת תנא קמא, יש ליהודי ללכת משמאל לגוי בכדי שימינו של היהודי תהיה קרובה לגוי ויוכל להגן על עצמו ביתר קלות בשעת הצורך. לדעת ר' ישמעאל, אם מקל בימין העכו"ם, ילך היהודי מימין העכו"ם בכדי להיות מוכן להגן על עצמו, ואם חרב חגורה בשמאלו של העכו"ם, ילך היהודי משמאל לגוי בכדי שיוכל לשים לב שהוא שולף את חרבו ולמונעו מכך.

בגמרא מבואר ש"ירחיב לו את הדרך" הכוונה שיאמר לו מקום מרוחק יותר מאשר יעד הנסיעה המתוכנן, כדי שאם מתכנן העכו"ם לקום עליו בדרך, יגיע היהודי ליעדו לפני שיספיק העכו"ם לבצע את זממו^[194].

הרמב"ם פוסק כדעת תנא קמא, והטור (יו"ד קנג) כותב כר' ישמעאל.

איסור ההתרפאות מגוי בחולי שיש בו סכנה ובכזה שאין בו סכנה

במסגרת ההרחקות מגויים, נאמר במשנה (עבודה זרה כז.):

מתרפאין מהן ריפוי ממון אבל לא ריפוי נפשות

בגמרא (שם) מועלות כמה אפשרויות לבאר מהו "ריפוי ממון" ומהו "ריפוי נפשות":

"ריפוי ממון"- בשכר^[195], "ריפוי נפשות"- בחנם^[196]. הגמרא דוחה אפשרות זו מתוך כך שאין כתוב שמתרפאים מגויים בשכר אך לא בחינם.

"ריפוי ממון"- דבר שאין בו סכנה, "ריפוי נפשות"- דבר שיש בו סכנה. הגמרא דוחה גם אפשרות זו משום שהיא אינה עולה בקנה אחד עם דברי ר' יהודה שאמר שאפילו שריטה של הקזת דם ("ריבדא דכוסילתא") אין מניחים לרופא גוי לעשות.

"ריפוי ממון"- בהמתו, "ריפוי נפשות"- גופו.

בהמשך (כז:) אומר ר' יוחנן:

כל מכה שמחללין עליה את השבת אין מתרפאין מהן

כלומר, כל מכה היוצרת מצב של פיקוח נפש, עליו מותר לחלל שבת, היא כזו שאין להתרפא ממנה אצל גוי, מחשש שמא יהרגנו.

הראשונים חלקו בהבנת דברי ר' יוחנן ובהבנת היחס ביניהם לבין פירושי המשנה שהוצעו לעיל.

רש"י מסביר את האפשרות השלישית כך- כל רפואה מהגוי, בין לחולי שיש בו סכנה ובין לחולי שאין בו סכנה, אסורה. כל שהותר הוא רפואת בהמתו בלבד. בהמשך כותב רש"י (ד"ה "כל מכה") שר' יוחנן מתיר להתרפא אצל גוי במקום בו אין סכנת נפשות, כיוון שבמקרה זה לא יוכל הגוי לסבב הריגתו אלא רק להכביד על חוליו. לכן מעיר רש"י שדברי ר' יוחנן מקבילים להסבר השני בהבנת המשנה, וחלוקים על שיטת ר' יהודה (שאפילו שריטה של הקזת דם אין לעשות אצל רופא גוי), העומדת בבסיס ההסבר השלישי למשנה, לפיהם אסורה כל רפואה מהגוי.

הרמב"ן חולק על דברי רש"י ומסביר את כל הסוגיה בדרך בה לא יחלקו דברי ר' יוחנן על דברי ר' יהודה. לדברי הרמב"ן אותה שריטה של הקזת דם היא מכה שיכולה להגיע לידי סכנת חיים, וממילא מחללים עליה את השבת. ממילא, הימנעותו של ר' יהודה מלהתרפא מגוי ב"ריבדא דכוסילתא" עולה בקנה אחד עם דברי ר' יוחנן שאין מתרפאים מגוי במכה שמחללים עליה את השבת. כמו כן, האפשרות השלישית בפירוש המשנה מובנת לפי הרמב"ן באופן בו לא כל ריפוי גוף אסור אצל רופא גוי^[197]. על פי דרך זו נראה שהלך גם הרמב"ם^[198].

רבינו תם (תוד"ה "כל מכה") אף הוא מסביר את הסוגיה באופן בו לא יחלקו דברי ר' יוחנן על דברי ר' יהודה, אך הוא חולק על הרמב"ן בהבנת הגמרא ובמסקנות ההלכתיות הנובעות ממנה. לפי פירושו של רבינו תם, ר' יוחנן אכן אוסר להתרפא מגוי במכה שיש בה סכנת חיים, שכן אם ימית הגוי את היהודי לא "יקלקל" את שמו הטוב כרופא, כיוון שמצוי הדבר שמתים חולים שיש בהם סכנה אף שרופא טוב מטפל בהם. במקביל, ר' יהודה מוסיף שאם מדובר באדם בריא שעושים לו הקזת דם, גם כן יש לחשוש שהרופא הגוי ירצח את המטופל היהודי, וגם במקרה זה לא יוציא לעצמו שם של רופא גרוע, כיוון שכולם יודעים שאם אדם בריא מת מטיפול פשוט, אין זה אלא רצח ממש, שנעשה במזיד, ולא טיפול רפואי גרוע^[199]. המצב בו מותרת ההתרפאות אצל גוי, על פי ר' יוחנן, הוא במצב הביניים, בו ישנה מכה שאין בה סכנה. במקרה זה אם ירצח הגוי את המתרפא, יוציא לעצמו שם של רופא גרוע שחוליו מתים אפילו כאשר מכתם היא מסוג שאינו מסכן חיים.

הראב"ד (מובא ברמב"ן ד"ה "הא דאקשינן") מפרש שמעיקר הדין אוסר ר' יוחנן להתרפא מגוי בין במכה שיש בה סכנת נפשות ובין בכזו שאין בה סכנת נפשות. הראב"ד מסביר שדברי ר' יוחנן שאסר דווקא במכה שיש בה סכנה, כוונתם שבעוד שבשאר סוגי תחלואים, החשש הוא שמא יתן הגוי ליהודי סם המוות בתור תרופה, ולכן אם הראה היהודי את התרופה למבין אחר מותר להתרפא ממנה, במכה של פיקוח נפש קיים חשש נוסף שהרופא הגוי יתעצל במלאכתו וימות החולה מאליו. כנגד חשש זה אין תועלת בהתייעצות עם רופא נוסף מהימן ולכן אוסר ר' יוחנן התרפאות מגוי במקרים שכאלה באופן גורף^[200].

לסיכום ההלכה, לדעת רש"י, הרמב"ן והרמב"ם, מותר להתרפא במכה שאין בה סכנת חיים. לדעת רבינו תם, מותר להתרפא רק במקרה ביניים, של מכה ממשית מצד אחד, שאין בה סכנת חיים, מצד שני. ולדעת הראב"ד אין להתרפא בשום מקרה, אפילו לא במכה פעוטה שאין בה סכנת חיים.

השו"ע (יו"ד קנ"ה א) פוסק כרש"י וכרמב"ן, שהאיסור להתרפא מגוי הוא במכה של סכנה בלבד.

התרפאות מגוי בשכר

לעיל ראינו את האפשרות הראשונה בהסבר המשנה, המחלק בין התרפאות בשכר, המותרת (כיוון שלא יפסיד העכו"ם את שכרו), לבין התרפאות בחינם האסורה.

בהגהות אשרי (על הרא"ש סימן ח) הובאו דברי מהר"י אור זרוע, הסובר שהגמרא אמנם דחתה את אפשרות א' לעניין פירוש המשנה על פיה, אך מכל מקום הסברה שבאפשרות זו נכונה, ולכן להלכה כל הגדרים שבסוגיה אמורים במרפא בחינם, אך במרפא בשכר הכל מותר^[201].

הרמ"א (יו"ד קנה א) מביא דברים אלה להלכה.

הדין כאשר הגוי מומחה ו\או כאשר היהודי הוא אדם חשוב

הגמרא (כח.) מספרת על ר' יוחנן שהתרפא ממטרוניתא אחת בחולי שיש בו סכנה. הגמרא מסבירה שהדבר היה מותר כיוון שר' יוחנן היה אדם חשוב, שהגוי חושש לרצוח. עוד צד להקל במעשה זה מעלה הגמרא מכך שמדובר היה ברופאה מומחית שחוששת למוניטין רע שיצא לה. הגמרא מספרת שר' אבהו, שהיו בו שתי קולות אלה הלך להתרפא אצל מין אחד, ואותו מין גרם לו נזק. הגמרא מציינת שמדובר היה במקרה מיוחד בו המין כל כך שנא את ר' אבהו שהיה מוכן להינזק בעצמו בכדי להזיקו.

עוד מובא בגמרא (כז.) בשם ר' יוחנן, שבגוי מומחה לרבים, ניתן להניח לו למול תינוק ואין לחשוש שיעשנו כרות שופכה.

הראשונים חלקו האם לפסוק שתי קולות אלה להלכה וכיצד.

הטור כותב שממומחה לרבים מותר להתרפאות, וכמו כן, שאם היהודי מקורב למלכות (אדם חשוב) גם כן מותר, כי יפחד הגוי להזיקו. הטור מוסיף, בעקבות המעשה ברבי אבהו, שאם הגוי שונא מאד את היהודי, אין להתרפא אצלו אפילו אם היהודי אדם חשוב.

הרמב"ן (תורת האדם שער המיחוש – עניין הסכנה) כותב שיש היתר גורף להתרפא מגוי אם קיימים שני התנאים, הגוי מומחה והיהודי אדם חשוב שיראים מלהזיקו.

הרא"ש (סי' ט) מביא רק את ההיתר להתרפא אצל מומחה.

הרמב"ם אינו מציין אף אחד מהתנאים (ועיין בהלכה הבאה לעניין אדם חשוב בהסתפרות אצל גוי)

השו"ע (יו"ד קנה א) פוסק כרא"ש, שמותר להתרפא אצל מומחה לרבים, ולא מזכיר היתר להתרפא כאשר היהודי הוא אדם חשוב.

התייעצות עם רופא גוי

בסוגיה מובא בשם ר' חסדא, שלשאול רופא גוי האם רפואה מסויימת מועילה לחולה או לא, מותר, שכן הגוי חושש שמא הישראל שואל גם לרופא אחר, מהימן, ואם יאמר הגוי רפואה שמזיקה, יוודע הדבר.

הרמב"ם וכל הראשונים פסקו כך, וכן פסק בשו"ע (שם).

חשש לחיי שעה והתרפאות ממין

עוד מובא (שם) בשם ר' יוחנן, שחולה שנמצא בסכנת מוות, כך שללא טיפול ספק ימות ספק יחיה, אסור לו להתרפא מגוי. לעומתו, חולה שוודאי ימות ללא טיפול, מותר לו להתרפא מהגוי.

הגמרא מסבירה, שבמקרה זה, למרות שהגוי יכול להורגו מוקדם יותר מכפי שהיה מת מחוליו, ל"חיי שעה" לא חוששים^[202]. כלומר, לא חששו שהגוי יגדע את חיי היהודי מעט יותר מוקדם ממה שיקרה בלאו הכי^[203].

על דברי ר' יוחנן אלה מקשה הגמרא מברייתא ממנה משמע שאפילו בכדי להציל אדם ממוות וודאי שיבוא לאחר זמן אין מתרפאים מגוי, שמא יהרוג הגוי את החולה מייד:

לא ישא ויתן אדם עם המינין ואין מתרפאין מהן אפילו לחיי שעה

הגמרא עונה שכאשר מדובר ברופא שהוא מין, האדוק בעבודה זרה, מחמירים יותר, כיוון שיש חשש שמא יבוא היהודי להימשך אחריו.

הגמרא (כח.) מספרת שר' אבהו הלך להתרפא אצל יעקב המין, שמרח לו על שוקו סם שכמעט וגרם לו נזק רציני. הגמרא מציינת שר' אבהו היה אדם חשוב ולכן ישנו פחות חשש שיהרגהו הגוי, וכמו כן מדובר היה ברופא מומחה, שיש פחות חשש שיהרוג את החולה כיוון שיזיק בכך למוניטין שלו.

הראשונים מתלבטים כיצד היה מותר לר' אבהו להתרפא ממין.

התוספות (ד"ה "שאני") מסבירים שהחשש הוא דווקא אם המין משתמש בריפוי בדבר הקשור לעבודת כוכבים, אך אם אין כך פני הדברים, שווה דינו לדין כל גוי אחר, כי אין חשש שיחשוב היהודי שנתרפא מעבודה זרה וימשך אחריה.

הר"ן (ח: מדפי הרי"ף ד"ה "ואיכא") מבאר על פי דרך התוספות ופוסק, שסתם גוי, יש לאסור ריפוי שלו רק אם השתמש בחפץ או בלחש של עבודה זרה, אך מין, חזקה שמשתמש בעבודה זרה, ויש לאסור ריפוי אצלו בכל מצב, אלא אם כן בידוע שלא נשתמש בדבר של עבודה זרה.

הרי"ד בתוספותיו מתרץ שבמקום בו הרופא מומחה, אין לחשוש אף לכך שהוא מין, כיוון שאם יתרפא היהודי, ידע שהדבר קרה מכח אמצעי הריפוי של הגוי, ולא מכוחה של עבודה זרה.

לעומת ראשונים אלה, מדברי הרמב"ם משמע שהחשש שמא ימשך היהודי אחר המין קיים בכל אופן, ולכן הריפוי אצל המין אסור תמיד^[204].

השו"ע (יו"ד קנה א) פוסק על פי הגמרא, שלחיי שעה אין חוששים. לעניין רפואה אצל מין פוסק השו"ע כדברי הר"ן, שהחשש הוא שמא ירפאו בלחש של עבודה זרה. לכן בגוי (שאינו מין) שידוע שמרפא בלחש של עבודה זרה, ובמין שמן הסתם משתמש בלחש של עבודה זרה, יש לאסור ריפוי אף במי שודאי ימות ללא טיפול.

תספורת אצל גוי

המשנה בעבודה זרה (כז.) מוסיפה בענייני זהירות מגויים-

ואין מסתפרין מהן בכל מקום דברי רבי מאיר

וחכמים אומרים ברשות הרבים מותר אבל לא בינו לבינו

רש"י מסביר שרבי מאיר אוסר את ההסתפרות אצל גוי אפילו במקום שמצויים אנשים תדיר שמא יחתוך הגוי את גרונו של היהודי בתער. התוספות (כט. ד"ה "בינו") מעירים, שדברי חכמים האוסרים תספורת בינו לבינו הכוונה למקום בו לא עוברים הרבה אנשים, אך להתייחד ממש עם גוי במקום סגור אסור אפילו בלי קשר לתספורת^[205].

בהמשך (כט.) מובאת ברייתא:

ישראל המסתפר מעובד כוכבים רואה במראה

הגמרא מסבירה שמדובר ברשות היחיד שם אפילו לשיטת חכמים יש איסור להסתפר אצל גוי. ועם זאת הברייתא מתירה על ידי כך שהמסתפר מביט במראה כמנהג אנשים חשובים, ואז חושב הספר הגוי שהוא אדם חשוב וחושש להורגו.

התוספות (כט. ד"ה "המסתפר", בסופו) פוסקים שיש להחמיר כר' מאיר ולאסור תספורת אפילו ברשות הרבים אלא אם כן נראה המסתפר כאדם חשוב.

הרמב"ם פוסק כחכמים, שיש איסור להסתפר אצל גוי ברשות היחיד. כמו כן פוסק הרמב"ם כברייתא ולכן אם הגוי חושב שהיהודי הוא אדם חשוב (אפילו שאין הדבר נכון), מותר.

השו"ע (יו"ד קנו א) פוסק כדעת הרמב"ם והרמ"א מביא את דעת התוספות, אך מוסיף שנהגו להקל כפי שכתב השו"ע.

איסור מכירת נשק וחיות טורפות לגויים

הגמרא (ע"ז טו:) מביאה ברייתא-

אין מוכרין להם [לגויים] לא זיין ולא כלי זיין ואין משחיזין להן את הזיין ואין מוכרין להן לא סדן ולא קולרין ולא כבלים ולא שלשלאות של ברזל אחד עובד כוכבים ואחד כותי

בהמשך אומר רב נחמן בשם רבה בר אבוה, שאף אסור למכור לישראל החשוד למכור לעובד כוכבים.

עוד מובאת ברייתא ובה מחלוקת לגבי מכירת מגינים לגויים-

אין מוכרין להן תריסין [=מגינים] ויש אומרים מוכרין להן תריסין

שתי אפשרויות מועלות בגמרא בכדי להבין את המחלוקת-

לפי האפשרות הראשונה, המחלוקת היא האם יש עניין לאסור למכור לגויים אפילו דברים שהם לשם הגנה. לפי האפשרות שאסור, היה ראוי לאסור גם מכירת תבואה וכדומה, אלא שלא אסרו זאת בפועל כי יש צורך בקשרי מסחר כלשהם עם הגויים.

לפי האפשרות השניה, המחלוקת היא האם גם מגינים יכולים לשמש ככלי נשק התקפיים במצבים מסויימים.

עוד מובא בגמרא, שמתכת גולמית המיועדת רק לייצור כלי נשק ("עששיות של ברזל") גם אותה אין למכור לגויים. אמנם אם מדובר בגויים שמגנים על היהודים מותר.

עוד בעניין זה מובא במשנה (שם טז.):

אין מוכרין להם דובין ואריות וכל דבר שיש בו נזק לרבים

אין בונין עמהם בסילקי גרדום איצטדייא ובימה

אבל בונין עמהם בימוסיאות ובית מרחצאות

רש"י מסביר שבכל הדוגמאות המובאות בברייתא, אסורה המכירה לגוי כדי שלא ינזקו בהם יהודים.

לעומתו מסביר ספר החינוך (מצווה רלב) שהטעם באיסור למכור נשק לגויים הוא מטעם "בפני עיוור לא תתן מכשול", כלומר, בכדי שלא להכשיל את הגויים באיסור שפיכות דמים.

הרמב"ם פוסק על פי כל הנ"ל, שאין למכור כלי נשק לגויים ולא ליהודים שמוכרים לגויים, ושמותר למכור לחיל המדינה השומרים על ישראל. כמו כן הוא פוסק על פי הדעה שמגינים מותרים במכירה לגוי.

.

איסור מכירת נשק לישראל ליסטים

עוד באותה הסוגיה (שם טו:) מובא בשם ר' דימי בר אבא, שאין למכור גם לישראל ליסטים. הגמרא אומרת שהכוונה בזה ל"משמוטא", כלומר מישהו שאינו הורג אחרים לכתחילה^[206], אלא רק גונב, ואם רודפים אחריו אז הוא יכול להרוג בכדי להציל את עצמו.

הרמב"ם פוסק שאין למכור לישראל ליסטים נשק מפני שהדבר מכשילו בעבירה. מדברי הגמרא משמע שהעבירה היא הריגת הרודפים אחריו.

נתינת עצה טובה לצדיק ולרשע

נאמר בספרא (פרשת קדושים ב):

"ולפני עור לא תתן מכשול"- לפני סומא בדבר. בא ואמר לך בת איש פלוני מה היא לכהונה? אל תאמר לו כשירה והיא אינה אלא פסולה, היה נוטל ממך עצה, אל תתן לו עצה שאינה הוגנת לו, אל תאמר לו צא בהשכמה שיקפחוהו ליסטים, צא בצהרים בשביל שישתרב, אל תאמר לו מכור את שדך, וקח לך חמור, ואת עוקף עליו ונוטלה ממנו, שמא תאמר עצה טובה אני נותן לו והרי הדבר מסור ללב, שנאמר ויראת מאלהיך אני ה'.

כלומר, ישנה מצווה שלא לתת לאדם הבא להתייעץ, שאינו מבין בדבר, עצה שאינה הוגנת לו, ומכל שכן כאשר מדובר בכוונת זדון בכדי לקדם את מטרות המשיב.

הגמרא במסכת בבא בתרא (ד.) מספרת על הורדוס שהרג את חכמי ישראל. בבא בן בוטא, מהחכמים הנותרים, נתן לו עצה לתקן את שעשה בכך שיבנה מחדש את ביהמ"ק. הגמרא מקשה כיצד עשה זאת בבא בן בוטא, והרי דניאל נענש על שהשיא עצה טובה לנבוכדנצר^[207]. הגמרא עונה שתי תשובות-

הורדוס היה במעמד הלכתי של עבד, החייב במצוות במידה מסויימת, ולכן מותר לתת לו עצה טובה.

לשם בניין בית המקדש הדבר מותר.

הרמב"ם פוסק כנראה על פי הפירוש השני, ולכן הוא אוסר לתת עצה טובה כלשהי גם לעבד רשע אף שהוא חייב חלקית במצוות^[208].

המאירי מסביר שכשם שישנן עבירות קשות שחלק מהעונש עליהן מאת ה' הוא נעילת שערי תשובה, כך יש לאדם להתנהג עם אותם רשעים גדולים ולא לתת להם עצה לשוב בתשובה. עדיין, מי שהוא חייב במצוות אפילו חלקית, אין לנהוג בו כך חוץ מבמקרים קיצוניים במיוחד, וזאת כתירוץ הראשון בגמרא^[209].